הכ"ד והעונש בעניין בעל ואשתו שחטפו אישה לשם מכירתה לעיסוק בזנות ישארו על כנם

השופט ס' ג'ובראן:

1.             בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (פ"ח 1003/03). בפסק הדין הורשעו דאטו ארחיפוב (המערער בע"פ 5692/06) (להלן: ארחיפוב) ואשתו דאז זינאידה חודויארוב, במסכת עבירות שעיקרה חטיפתה של אישה שעסקה בזנות (להלן: המתלוננת) לשם מכירתה לשם העסקתה בזנות. ארחיפוב מערער על הרשעתו ועל חומרת העונש שהוטל עליו. מנגד מערערת המדינה (בע"פ 5834/06) על קולת העונש.

2.             בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע הואשם ארחיפוב בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1), התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של חטיפה לשם עבירת מין, לפי סעיף 374 לחוק העונשין, עבירה של כליאת שווא, לפי סעיף 377 לחוק העונשין; שתי עבירות של ניסיון לסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, לפי סעיפים 203א(א) ו-25 לחוק העונשין; עבירה של הבאת אדם לידי מעשה זנות בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 203(ב)(1) לחוק העונשין; עבירה של סרסרות למעשי זנות, לפי סעיף 199(א)(2) לחוק העונשין; עבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין; ועבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, לפי סעיף 203א(2) לחוק העונשין.

3.             על פי הנטען בכתב האישום, בחודש נובמבר 2003 קשר ארחיפוב קשר עם אנשים נוספים לחטיפתה של אישה העוסקת בזנות ולמכירתה לאחר. לשם כך הזמין ארחיפוב את המתלוננת, שוהה בלתי חוקית שעסקה בישראל בזנות, לדירתו במלון "שירת הים" באשקלון בהציגו עצמו כמי שמעוניין בשירותיה. כשהגיעה המתלוננת לדירתו הודיע לה ארחיפוב כי הוא "גונב" אותה ממעסיקה הנוכחי, ויחד עם אשתו ואדם נוסף שהסתתר בדירה (להלן: סרגיי) לקחו את המתלוננת למכוניתם, והסיעו אותה לקריית גת, שם הצטרף אליהם אדם נוסף (להלן: אולג). בקריית גת ניסו ארחיפוב והאחרים למכור את המתלוננת לאדם שכונה "אדיק" ללא הצלחה. משכך, הסיעו את המתלוננת למקלט שמיקומו אינו ידוע, שם נשמרה על ידי שומר שאף ביצע בה אונס. למחרת המשיכו ארחיפוב והאחרים לאיים על המתלוננת כדי שתסכים לעסוק בזנות, בין היתר בכך שאיימו עליה שיסגירוה למשטרה. באותו לילה הביאו ארחיפוב והאחרים את המתלוננת לביתו של לקוח שיצר עמם קשר טלפוני, ושם קיימה המתלוננת יחסי מין עם הלקוח תמורת תשלום שהועבר לאולג. למחרת שוב ניסו ארחיפוב והאחרים למכור את המתלוננת לאדיק ללא הצלחה. בעקבות המשך איומיו של אולג הסכימה המתלוננת לעסוק בזנות, ולמחרת הובאה למספרה בקריית גת, שם נצבע שערה והיא "נמכרה" לאדיק, כאשר ארחיפוב ואולג חלקו ביניהם את התשלום שניתן בעבורה. אדיק הביא את המתלוננת לדירה בתל אביב, ממנה הצליחה המתלוננת להימלט ולהזעיק את המשטרה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.             בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים ר' אבידע, ב' אזולאי וי' אלון) הרשיע את ארחיפוב בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט ביסס את הכרעתו, בין היתר, על המהימנות אותה הוא ייחס לעדותה של המתלוננת. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי הגם שנפלו בדבריה סתירות, הרי שלא דובר בסתירות מהותיות, שאין בהן כדי להשליך על האמון בה, לאור התרשמותו כי מסרה בפניו עדות אמת. בפסק דינו בחן בית המשפט בפירוט את הסתירות העיקריות אליהן התייחס ארחיפוב והראה כי אין מדובר בסתירות שאינן ניתנות ליישוב וכי בנסיבות העניין אין בהן כדי להפריך את דבריה של המתלוננת. בית המשפט הוסיף כי דבריה של המתלוננת מצאו תימוכין בעדויותיהם של עדים נוספים, הן אלו שנקראו להעיד מטעם המדינה והן אלו שהעידו מטעמו של ארחיפוב. מנגד, ציין בית המשפט כי לא נתן אמון בעדותו של ארחיפוב, בפרט לנוכח האמון אותו ייחס לגרסת המתלוננת, וכי למרות הזמן הרב שהיה לו להכין את גרסתו נותרו בה תמיהות רבות.

           בית המשפט התייחס במסגרת הכרעת דינו אף לטענה אותה העלה ארחיפוב בדבר "נזק ראייתי" ובדבר הגנה מן הצדק, לפיה מחדלה של המשטרה לחקור את הנהג אשר הסיע את המתלוננת לדירתו, כמו גם אי חקירתם של מעורבים אחרים, גרמו לפגיעה קשה בהגנתו. בית המשפט דחה את טענותיו אלו בקובעו כי לא מצא שיש בהם כדי לעורר ספק באשמתו.

5.             בעקבות הרשעתו גזר בית המשפט המחוזי על ארחיפוב עונש של שמונה וחצי שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. בית המשפט התייחס בגזר דינו לחומרת העבירה מחד, ומאידך לעובדה כי ארחיפוב ואשתו היו היחידים מבין כל המעורבים בפרשה שנתנו את הדין על מעשיהם, לכך שתפקידו של ארחיפוב במעשים לא היה מרכזי, ולהימשכות ההליכים.

טענות הצדדים

6.             עיקר טענותיו של ארחיפוב בערעורו נוגעות לתקיפת המהימנות אותה ייחס בית המשפט המחוזי לעדותה של המתלוננת. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מהסתירות הרבות שנפלו בין אמרותיה השונות ובין עדותה, ובין גרסתה לעדויותיהם של עדים אחרים, כמו גם מהתמיהות שעולות מדבריה. לטענתו שגה בית המשפט משדחה את גרסתו, לפיה למעשה המתלוננת היא זו שפנתה אליו כדי שיסייע לה לברוח ממעסיקה הקודם וכדי שיעזור לה "להימכר" לידי אדיק כדי לקבל חלק מהתשלום. עוד שב ארחיפוב וטוען כי מחדלה של המשטרה לחקור את הנהג שהסיע את המתלוננת לדירתו (להלן: הנהג) מהווה "נזק ראייתי", שכן לטענתו בנסיעה זו אמרה המתלוננת לנהג כי זו הפעם האחרונה שהיא נוסעת איתו, דבר שיש בו לטענתו כדי לחזק את גרסתו.

7.             ביחס לעונש שהוטל עליו טוען ארחיפוב כי שגה בית המשפט משהחמיר בעונשו, לאור היקפו המצומצם של הסחר בו היה מעורב, מעורבותו הנמוכה בתחום של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות והעובדה שלא נעשה שימוש באלימות במסגרת הפרשה.

8.             מנגד טוענת המדינה בערעורה כי שגה בית המשפט המחוזי משהקל יתר על המידה בעונשו של ארחיפוב. לטענתה מדובר בעבירה שהינה מן התופעות העברייניות החמורות והקשות ביותר של המציאות העבריינית המודרנית, המחייבת תגובה עונשית חריפה וחד משמעית.

דיון

9.             נקדים ונציין, כי עיקרן של העובדות הצריכות לעניינו הובררו על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו המפורט והמנומק היטב. הלכה היא, כי בית המשפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)).

הלכה זו נכונה אחת כמה וכמה, שעה מדובר בממצאים עובדתיים שנקבעו בהתבסס על המהימנות אותה ייחסה הערכאה הדיונית לעדים שהעידו בפניה. כפי שקובע סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971: